רוקדת

הַמִּקְצָב בְּתוֹכִי

כְּמוֹ הַלְמוּת לֵב נוֹסֶפֶת

הַגּוּף שֶׁלִּי מְשַׁחְזֵר

מַסְלוּלֵי יְדִיעָה וְשִׂמְחָה

שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם מָקוֹם לְסִּפּוּק

וְאֵין מָקוֹם לְסָפֵק

לגור בתוך טבור

אֲנִי רוֹצָה לָגוּר בְּתוֹךְ טַבּוּר

שֶׁל אִישׁ טוֹב

וְלִישֹׁן כְּמוֹ חָתוּל,

בְּעִגּוּל,

מְצֻנֶּפֶת

בְּטַבּוּרוֹ שֶׁל אִישׁ טוֹב

וּלְעִתִּים גַּם לָצֵאת לְטִיּוּל

בְּצַעַד מְקַפֵּץ עַל טְרַמְפּוֹלִינַת בִּטְנוֹ

וְלָנוּחַ עַל דֶּשֶׁא

וְרָאשִׁי עַל פִּטְמָתוֹ

וּלְהַרְחִיק עַד שֶׁקַע הַצַּוָּאר

לְהִתְיַשֵּׁב שֵׁם בִּזְּהִירוּת

שֶׁלֹּא אֶפֹּל

וְלִגְלֹשׁ בְּמוֹרָד בֵּית הַשֶּׁחִי

וְאֶל שֶׁקַע זְרוֹעוֹ, מֵאֲחוֹרֵי הַמַּרְפֵּק

אוֹ לָרֶדֶת אֶל יְעָרוֹת חַמִּימִים

לְהִתְרַפֵּק עַל גֶּזַע מוּצָק

וְהַלֶּחִי נָחָה עַל מֶשִׁי פּוֹעֵם

וּלְעֵת עֶרֶב לְשׁוּב אֶל בֵּיתִי

הַמִּתְנַשֵּׂם, הַחַמִּים, הַשּׁוֹקֵק

וְלִישֹׁן כְּמוֹ עוּגָה בַּתַנּוּר

בְּתוֹךְ טַבּוּר

שֶׁל אִישׁ טוֹב

ביאליק

מה זאת אהבה?

הליקוי הזה בשיווי המשקל

כשמרכז גופי

הוא אתה?

ופלימון

הסיפור הוא חלק מסדרת סיפורים העוסקים במכשפה אנדרלמוסיה, חתולתה זנביקה וחבריהן. הסיפורים נכתבו בהשראת "תנינה" של נורית זרחי.

לא רבים יודעים שדרלה הייתה מאוהבת פעם.

היא התאהבה במכשף מסוכן מאוד ששמו וַפֶלימוֹן.

דרלה פגשה את ופלימון בכינוס מכשפים על הגג של מגדל עזריאלי. הוא עורר שם עניין רב, כי רוב הנוכחים היו מכשפות ולא מכשפים. מהר מאוד החלו כל המכשפות להתרפס בפניו, ולומר שכוחות הכישוף שלהן הם כאין וכאפס לעומת שלו, וגם טוב לבו לא יסולא בפז. התרוצצו שמועות שאינו רק מכשף אלא גם מלאך.

דווקא החתול של ופלימון היה חתול חום ונרגן, שזנביקה לא חיבבה כלל וכלל, אבל את דרלה זה לא עניין, כי כשוופלימון לחץ את ידה, הביט לתוך עיניה ובירך אותה בברכת מכשפים עתיקה, רצתה רק להיות הנבחרת של ופלימון, הטובה בעיניו מכל המכשפות.

אחרי הכינוס קיבלה דרלה מכתב אדיב ומנומס מאוד מוופלימון, שהביע את תקוותו העזה, שהוא חושש כי היא מחוצפת מעט, כי תואיל ביום מן הימים לכבד אותו בנוכחותה במעונו. דרלה השיבה לו באיגרת משלה, שהשתדלה לכתוב אותה במינון הנכון של חום ועליונות, ובה הודיעה שבהחלט תהיה מוכנה לחלוק לו את הכבוד, למרות שזנביקה רטנה ולא גרגרה כל הערב בגלל המחשבה שתפגוש שוב את החתול החום והנרגן, עמלק.

אבל ככל שחלף הזמן נעשתה דרלה חסרת מנוחה: ופלימון לא ציין שום מועד רצוי לביקורה המיוחל, וכעת, לאחר שהצהירה על נכונותה, לא השיב. בינתיים שמעה שהמכשפות האחרות קיבלו ממנו מכתבים דומים. דרלה כעסה מאוד, אבל ככל שכעסה עדיין רצתה לקבל את האיגרת מוופלימון, ולו כדי שתוכל לסרב בנחרצות לבקרו ולהוכיח אותו על חוצפתו, או מוטב, להפגין אדישות קרירה.

זנביקה הייתה רגילה להתנהגות לא צפויה מצד דרלה, אבל לא לחוסר מנוחה כזה. דרלה כמעט לא כישפה כישופים, כי המחשבות על ופלימון בלבלו לה את המילים, וכבר לא נהנתה לחלום, כי חלמה רק על ופלימון, ולא חיפשה רעיונות לעיסוקים חדשים. זנביקה החליטה לעשות מעשה וערכה בירור נרחב בקרב החתולים. לבסוף שמעה מטלאי, ששמע ממימי, ששמעה מזרובבל ששמע מתולולון שהכירה היטב את עמלק, שבאיגרות ששולח ופלימון יש כישוף לאמספיק, שגורם למקבל האיגרת לחוש בחסרונו של ופלימון ולהתגעגע אליו, ולהרגיש שהעולם חסר צבע בלעדיו. והיא קיבלה גם הנחיות כיצד לשבור את הכישוף, וכך עשו היא ודרלה באותו ערב:

קרעו את האיגרת לגזרים, ושרו:

"בלי ופלימון

אין שום חיסרון

דרלה וזנביקה מספיקות לעצמן

וכל הצבעים קיימים בעולמן."

*

שירי פופ משנות השמונים

מזכירים לי אותךָ

נערים חיוורים עם מבט דרמטי

אהבה שמתהפכת לשנאה

ריקודי סלואו צמודים כשהלב דוהר

ומחשב להתפקע, לחדור

אל הגוף האחר,

להתערבב בַּלב הדוהר האחר

 

ועלבון העומדים מן הצד בַּמסיבה

 

הבובה הכי מיוחדת בעולם

 

לרונית היו המון בובות. היו לה בובות קטנות ובובות גדולות, בובות יפהפיות ובובות מכוערות, בובה בצורת דוב ובובה בצורת פיל, ואפילו בובה בגודל של תינוק אמיתי, שיודעת להגיד "אמא".

החברות של רונית קצת קינאו בה. הן חשבו שזה נפלא, כשיש כל כך הרבה בובות. אבל רונית לא כל כך הסכימה איתן. מכל הבובות לא הייתה אף אחת שהיא ממש אהבה.

אמא של רונית הרגישה שרונית לא שמחה בבובות, והחליטה למצוא לה בובה מיוחדת: אבל איזו בובה?

בחנויות אי אפשר למצוא בובה ממש מיוחדת. אמא של רונית החליטה שהיא עצמה תתפור לרונית בובה.

הבובה שאמא תפרה לרונית לא הייתה גדולה במיוחד ולא קטנה במיוחד. היא לא הייתה יפה במיוחד ולא מכוערת במיוחד. אבל היה בה משהו מאוד מיוחד: אמא של רונית ציירה לבובה שני פרצופים.

בצד אחד היא ציירה לה פרצוף שמח

ובצד השני היא ציירה לה פרצוף עצוב.

ההפתעה של אמא שימחה מאוד את רונית, שממש התאהבה בבובה. בימים שבהם הייתה שמחה, היא הסתכלה על הפרצוף השמח; ובימים שהייתה עצובה הסתכלה בפרצוף העצוב.

ככה הבובה תמיד התאימה לה.

יום אחד נסעה רונית עם אמא ברכבת. היא לקחה איתה את הבובה, שאותה נהגה לקחת לכל מקום.

רונית כל כך התרגשה מן הנסיעה ברכבת, ששכחה את בובתה האהובה בקרון.

רק כשכבר ירדו אמא ורונית אל הרציף, והרכבת יצאה בדרכה לתחנה הבאה, גילתה רונית שהבובה נעלמה ופרצה בבכי מר.

היא ביקשה מאמא שייסעו במונית או באוטובוס וישיגו את הרכבת כדי למצוא את הבובה בעלת שני הפרצופים. אבל אמא הסבירה לה שאי אפשר להשיג את הרכבת, וכנראה לא יצליחו למצוא את הבובה. כששמעה רונית את דבריה, בכתה עוד יותר.

"אבל," אמרה אמא, "את יודעת מי ימצא את הבובה שלך?"

"מי?" שאלה רונית, ומרוב סקרנות הפסיקה לבכות.

"גם אני לא יודעת," אמרה אמא, "אבל יכול להיות שתמצא אותה ילדה אחרת, שתשמח בה ותאהב אותה לא פחות ממך."

רונית חשבה על הילדה האחרת שתמצא את הבובה שלה. הרגיז אותה שהילדה הזרה שמחה על חשבונה, אבל בכל זאת, כשדמיינה את החיוך המתפעל שלה, גם היא נהייתה קצת שמחה. קצת שמחה וקצת עצובה.

היא הייתה בטוחה שאותה ילדה יודעת שמצאה את הבובה הכי מיוחדת בעולם.

 

 

כל הזכויות שמורות ללי עברון-ועקנין

אושר לפי מידה

רציתי שתתפור לי אושר

לפי מידה

שלא תציץ החוצה

רגל

או כתף

או פטמה

 

וכמו בספרים

מישהו יעצור נשימה

אותו נהר

אי אפשר להיכנס לאותו נהר

פעמיים

ויש האומרים שאפילו לא

פעם אחת

והאם אפשר להיכנס לאותו נהר

שניים

ולו רק לטבול בו

בוהן

תנוך אוזן

ריסים

לרבע שנייה

לשבריר נשיקה

שניים

באותו נהר

 

יבשות נעות

יַבָּשׁוֹת נָעוֹת בְּתוֹכְךָ
אוּלַי יוֹם אֶחָד שׁוּב אֶהְיֶה
קוֹלוּמְבּוּס

הלילה הייתי

הַלַּיְלָה הָיִיתִי בַּת שֵׁשׁ-עֶשְׂרֵה וְאַתָּה

הָיִיתָ בְּכֹלגִיל וְלֹא נִסְפְּרוּ

שְׂפָתֶיךָ עַל שְׂפָתַי

נְשִׁימוֹתֶיךָ עַל עוֹרִי

רַק כֹּבֶד יְרֵכִי שֶׁהִטַּלְתִּי

עַל רַגְלֶיךָ

שֶׁלֹּא תִּבְרַח לִי בִּשְׁנָתִי